1פשיטא פשוט הוא שנפסלה, הרי זונה היא! ומשיבים: בת לוי מן המעשר איצטריכא ליה נצרכה לו לומר ואגב כך גם אמר בת ישראל מן הכהונה.2ושואלים: ובת לוי מן המעשר מי מיפסלא האם היא נפסלת בשל זנות? והתניא והרי שנינו בברייתא: לויה שנשבית ויש חשש שנבעלה על ידי אחד השובים, או שודאי נבעלה בעילת זנות — נותנין לה מעשר, ואוכלת. משמע שזנות איננה פוסלת מאכילת מעשר! אמר רב ששת: קנסא קנס הוא, שקנסו אשה זו במיוחד על שלא דקדקה, ונישאה בלא עדים.3א שנינו במשנה: בת כהן נפסלת מן התרומה. ומסבירים: אין הדבר חידוש לגבי תרומה מן התורה, שהרי ודאי פסולה היא מלאוכלה, אלא אפילו בתרומה דרבנן שמדברי סופרים גזרו עליה שלא תאכל.4ב עוד שנינו במשנה: ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה וכו'. ושואלים: כתובה מאי עבידתה מה מעשיה, מה עניינה כאן הרי אמרנו שאין לה כתובה! ומשיבים: אמר רב פפא: כתובת בנין דיכרין בנים זכרים, שאחד מתנאי הכתובה הוא שבנים זכרים שייוולדו לאשה זו כשיירשו את אביהם יקבלו סכום כתובת אמם יתר על ירושתם עם שאר אחיהם.5ושואלים: פשיטא פשוט הדבר, שכיון שאין לה כתובה — אין גם תנאי כתובה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי דווקא לדידה דעבדא איסורא לה עצמה שעשתה איסור קנסוה רבנן חכמים, אולם לזרעה לא קנסו רבנן חכמים, שהרי הם לא חטאו — על כן קא משמע לן השמיע לנו שבטלה הכתובה וכל התנאים הכתובים בה.6ג שנינו במשנה: אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין. ומסבירים: אחיו של ראשון חולץ — מדאורייתא מדין תורה שהרי בעצם היא אשתו של הראשון, וצריך לחלוץ לה. ולא מייבם — מדרבנן מדברי סופרים שהרי קנסו בה שלא תחזור לבעלה הראשון. אחיו של שני חולץ — מדרבנן מדברי סופרים, כדי שלא יאמרו שאשה שלא היו לה בנים יצאה בלא חליצה, ולא מייבם — לא מדאורייתא מדברי תורה ולא מדרבנן מדברי סופרים, שהרי נישואיה לשני היו בטעות.7ד שנינו במשנה שר' יוסי אומר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אמר רב הונא: בתראי החכמים האחרונים, כלומר, ר' אלעזר ור' שמעון מודו לקמאי מודים לראשונים ומוסיפים על דבריהם. אבל קמאי לא מודו לבתראי הראשונים אינם מודים לאחרונים, שדברי הראשונים הם רק במה שפירשו, והאחרונים באו והוסיפו עליהם.8ומפרטים: ר' שמעון מודי ליה מודה לו לר' אלעזר. ומדוע: שכן מה ביאה שהיא עיקר איסורא האיסור הוא לא קניס קונס, שהרי הוא אומר שביאתה על ידי יבם, אחי בעלה הראשון, קונה אותה קנין גמור עד שפוטרת את צרתה, וכל שכן מציאתה ומעשה ידיה דממונא שענין ממון בלבד הוא, ודאי שזוכה בהם בעלה הראשון. ור' אלעזר לא מודי ליה מודה לו לר' שמעון, ומדוע — מציאתה ומעשה ידיה דממונא שענין ממון הוא — הריהו לא קניס קונס, אבל ביאה דאיסורא שענין איסור הוא — קניס קונס.9ותרוייהו מודו ליה ושניהם מודים לו לר' יוסי לענין כתובה, שאם הני דיתבא תותיה אלה הדברים שעושה כשיושבת תחתיו ונוהג בה כבאשה נשואה לא קניס קונס ומציאתה ומעשה ידיה שלו, ונחשבת כאשתו, וכל שכן כתובה דלמשקל ומיפק קאי שלקחת ולצאת היא עומדת, ובוודאי לא קנסוה בכתובה. ואילו ר' יוסי לא מודי להו מודה להם, שהוא סבור כי כתובה דלמשקל ומיפק שהיא לקחת ולצאת — הוא שלא קניס קנס בה, אבל הני תנאים אלה המתקיימים דיתבא תותיה כשיושבת עדיין תחתיו — קניס קונס בכך.10ואילו ר' יוחנן אמר: קמאי מודו לבתראי, בתראי לא מודו לקמאי הראשונים מודים לאחרונים אך האחרונים אינם מודים לראשונים, שלדעתו דברי הראשונים כוללים יותר, ודברי האחרונים מגבילים ומצמצמים אותם. כיצד? ר' יוסי מודי ליה מודה לו לר' אלעזר, וכך הוא מסביר את טעמיהם: אם כתובה, דמדידיה לדידה שהוא נותן ממנו אליה — הריהו לא קניס קונס בה, וסבור שכיון שלא עשתה בזדון מגיעה לה כתובה, וכל שכן מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה שממנה אליו, שדבר שהיא חייבת לתת לו אין לקנוס אותו בהם, וודאי שהיא צריכה לתת לו.11ור' אלעזר לא מודי ליה מודה לו בכתובה, כי מציאתה ומעשה ידיה הוא דמדידה לדידיה כיון שממנה אליו — הריהו לא קניס קונס, אבל כתובה דמדידיה לדידה שממנו אליה — הריהו קניס קונס אותה שלא תקבל ממנו.12ותרוייהו מודו ליה ושניהם מודים לו לר' שמעון, וטעמם: ומה הני אלה שהם ניתנים מחיים — לא קנסי קונסים בהם, ביאה של יבם שלאחר מיתה של הבעל היא — לא כל שכן שלא יקנסו אותה, ומותרת. ואילו ר' שמעון לא מודי להו מודה להם, כי רק ביאה הוא שהיא לאחר מיתה ולכן הוא לא קניס קונס בה, אבל הני אלה הדברים שהם באים מחיים של הבעל, בזה קניס קונס אותה ומפסידה.13ה שנינו במשנה שלדעת ר' שמעון אם נשאת שלא ברשות — מותרת לחזור לו. אמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא כך הלכה. אמר ליה לו רב נחמן: גנבא גנובי לגנוב דברים למה לך? כלומר, למה לך לומר דבריך בדרך עקיפין והסתר ולא לאומרם במפורש? אי סבירא לך אם סבור אתה כר' שמעון — אימא אמור במפורש: הלכה כדעת ר' שמעון, דשמעתיך שהרי שמועתך, ההלכה שלך כדעת ר' שמעון קאזלה היא הולכת, תואמת.14וכי תימא ואם תאמר: אי אמינא אם אומר הלכה כדעת ר' שמעון, יהיה משמע אפילו בקמייתא בראשונה, כלומר, באשת איש שנישאת בעד אחד, אם כן אימא אמור בלשון זו: הלכה כר' שמעון באחרונה! ומעירים, אכן קשיא קשה שלא פירש רב הונא את הדברים בצורה זו.15אמר רב ששת: אמינא אומר אני כי ניים ושכיב כאשר נמנם ושכב רב אמרה להא שמעתתא את ההלכה הזו, כלומר, לא דקדק יפה בדבר, כי ההלכה שקבע איננה נחוצה שהרי אם קבע הלכה — מכלל דפליגי מכאן שחולקים אחרים עליו, אולם בענין זה אין כל מחלוקת, כי מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות — הרי כאילו מיאנס לאנוס אנסה, שהלא מה שעשתה, באונס עשתה, שכיון שהיה הדבר ברור לפי העדים שהיא מותרת — מדוע לא תינשא, והרי פשוט שהאנוסה מותרת לבעלה?16ועוד תניא שנויה ברייתא: כל עריות שבתורה אין צריכות הימנו גט אפילו כאשר נשא אחת מהן בדרך נישואין כשרים חוץ מאשת איש שניסת על פי בית דין. ונדייק מכאן: הנישאת על פי בית דין הוא דבעיא גיטא שצריכה גט, ואילו הנישאת על פי עדים לא בעיא גיטא אינה צריכה גט,17ונברר: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? אילימא אם תאמר שהיא כדעת ר' שמעון, אולם לדעתו זו הנישאת על פי בית דין מי בעיא האם צריכה גט משני? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: עשו בית דין בהוראתן, כאשר הורו לאשה להינשא ובא בעלה, כאילו היה זה זדון איש באשה, וקונסים אותה בכל הדברים כאילו היתה זו ביאה בזדון. ואם נישאה על פי עדים — עושים זאת כשגגת איש באשה. ועל כל פנים אידי ואידי לא בעיא זו וזו אינה צריכה גט. שוודאי אין אשת איש שנאפה בזדון או בשוגג צריכה לקבל גט מן הנואף.18אלא לאו רבנן האם לא כשיטת חכמים היא ברייתא זו האומרת שעריות אינן צריכות גט וגם הנישאת על פי עדים בכלל זה, ואם כן, לא היה צורך לפסוק שהלכה כדעה זו — כי בזה מודים הכל.19ודוחים: לעולם תפרש שברייתא זו כדעת ר' שמעון היא, ותריץ הכי ותרץ, ישב אותה כך, ר' שמעון אומר: עשו בית דין בהוראתן — הרי זה ככוונת איש באשה, כמו איש שבא על אשה מתוך כוונה לשאתה, ואם כן בעיא צריכה גט ממנו, וכשנישאת על פי עדים — הרי זה כאילו שלא בכוונת איש באשה, שבא על אשה שלא לכוונת נישואין, ובמקרה כזה לא בעיא ואינה צריכה גט.20רב אשי אמר שמעיקר הדברים אין כאן קושי, ויש להסביר את דברי ר' שמעון בדרך אחרת, כי ר' שמעון לענין איסורא קתני איסור שנה ולא לענין גט, והכי קאמר וכך אמר: עשו בית דין בהוראתן — כאילו היה זה כזדון איש באשה, וכוונתו: ומיתסרא ונאסרת על בעלה, כאילו נבעלה האשה בזדון. ואם נישאת על פי עדים — עשו זאת כשגגת איש באשה, ולא מיתסרא ואינה נאסרת על בעלה.21רבינא אמר: לענין קרבן קתני שנה ברייתא זו, וכך יש לפרשה: עשו בית דין בהוראתן — הרי זה כזדון איש באשה ולא מתיא ואינה מביאה קרבן, שהרי על עבירת זדון אין מביאים קרבן. אם נישאת על פי עדים — עשו זאת כשגגת איש באשה, ומתיא ומביאה קרבן.22ואיבעית אימא ואם תרצה אמור לדחות את קושיית רב ששת באופן אחר: הא קמייתא זו הברייתא הראשונה הפוטרת מגט עריות שנישאו — כדעת רבנן חכמים היא, האוסרים אותה על בעלה גם בנישאת על פי עדים, ותריץ הכי ותרץ, ישב אותה, כך: חוץ מאשת איש שנישאת על פי עדים, ובכלל זה גם זו שניסת על פי בית דין שצריכות גט.23א לגבי עצם הסברה שהעלה רב ששת מתיב מקשה עולא: מי אמרינן האם אומרים אנו נימוק זה של מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות, שאם לאשה לא היתה כלל דרך להימנע מעבירה דנים אותה כאנוסה? והתנן והרי שנינו במשנה: כתב גט וכתב בו תאריך לשם מלכות שאינה הוגנת, שאיננה המלכות שבה הם נמצאים, או לשם מלכות מדי, לשם מלכות יון שכבר בטלו מן העולם, או כתב תאריך לבנין הבית או לחורבן הבית, וכן אם היה הגט ניתן במזרח וכתב בו מקום במערב, או שניתן במערב וכתב בו מקום במזרח — הרי גט זה פסול, ולכן אם נישאה לאחר —24תצא מזה ומזה, גם מזה שנתגרשה ממנו, וגם מבעלה החדש, וכל הדרכים האלו המוזכרות במשנה של קנסות שקנסו אשה נשואה שחזרה ונישאה שלא כדין — קיימים גם בה. ואמאי ומדוע? לימא נאמר: מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות, הרי כאנוסה היא שחשבה שהגט כשר ולכן הלכה ונישאה! ומשיבים: זו אינה אנוסה, כי איבעי לה לאקרויי לגיטא היתה צריכה להקריא את הגט לחכם, והוא היה אומר לה שגט זה פסול הוא.25אמר רב שימי בר אשי: תא שמע בא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: הכונס את יבמתו והלכה צרתה של היבמה ונשאת לאדם אחר, ונמצאת זו היבמה לבסוף אילונית ולא היתה זקוקה לייבום, ואם כן בעילתה לא פטרה את צרתה מן הייבום ואותה צרה שנישאה לאחר, בעבירה נישאה — תצא הצרה מזה ומזה מבעלה ומהיבם, שלא תתייבם, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי ומדוע? נימא נאמר: מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות? ומשיבים: מכאן אין להוכיח, כי איבעי היה לה לאמתוני להמתין עד שיתברר אם האשה האחרת היא איילונית.26אמר אביי: תא שמע בא ושמע מה ששנינו: כל העריות שאמרו שהן פוטרות צרותיהן, אם הלכו הצרות ונישאו ונמצאו אלו העריות אילונית, שנישאו בטעות ולא היו בכלל חובת הייבום, ונמצא שהיו הצרות צריכות להתייבם — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי ומדוע? נימא נאמר: מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות? ומשיבים, כפי שאמרנו כבר: איבעי היה לה לאמתוני להמתין.27אמר רבא, תא שמע בוא ושמע: כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה שהאיש יתן את הגט לאשה והאשה תתן לו שובר לכשתקבל את כתובתה, לאשר שקיבלה את כל הסכום, וטעה הסופר ונתן את הגט לאשה ואת השובר נתן לאיש. והאיש חשב שגט בידו, והאשה חשבה ששובר בידה, ונתנו זה לזה וזה לזה28ולאחר זמן התברר שהרי הגט יוצא מתחת ידי האיש, ושובר יוצא מתחת ידי האשה ולא היה כאן מעשה גירושין כלל, אם בינתיים נישאה האשה לאחר — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי ומדוע? נימא נאמר: מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות! ומשיבים: גם שם, איבעי לה לאקרויי לגיטא היתה צריכה להקריא את הגט לבקי.29אמר רב אשי: תא שמע בוא ושמע: שינה אדם בגט את שמו או את שמה של אשתו, או שם עירו או את שם עירה — תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ואמאי ומדוע? נימא נאמר: מאי הוה מה היה לה למיעבד לעשות! ומשיבים: איבעי לה לאקרויי לגיטא היתה צריכה להקריא את הגט לחכם.30אמר רבינא: תא שמע בוא ושמע: כנסה בגט קרח, שכן כאשר עושים סוג גט מיוחד מקושר צריך שיהיו בו עדים כמנין השורות שבו, וגט זה לא היו בו מספיק עדים "קרח", והוא פסול, ואם נישאה — תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ומה היה לה לעשות? ומשיבים: איבעי לה לאקרויי לגיטא היתה צריכה להקריא את הגט לחכם, והוא היה אומר לה שגט זה פסול.31מסופר: רב פפא סבר למיעבד עובדא חשב לעשות מעשה ולהתיר לאשה לחזור לבעלה על סמך הנימוק של במאי הוה במה היה לה למיעבד לעשות, שכיון שלא היתה לה דרך לברר את הדברים יש לראותה כאנוסה. אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב יהושע לרב פפא: והתניא כל הני מתנייתא והרי שנויות כל המשניות הללו שמהן הוכחנו פעם אחרי פעם שהנימוק של מה היה לה לעשות אינו תופס!32אמר ליה לו רב פפא: ולאו שנינהו וכי לא תירצנו אותן, שבכל המקרים הללו היתה לה דרך לברר את הדינים! אמר ליה: ואשינויי ליקו וליסמוך ועל תירוצים נעמוד ונסמוך! שאמנם תירצנו ודחינו את הקושיות בדרך כלשהי, אבל סיכומם של הקשיים מצטבר כדי הוכחה שאין סומכים על הנימוק "מה היה לה לעשות". ופסק, כלומר, לא עשה רב פפא מעשה.33ב אמר רב אשי: ולקלא לא חיישינן ולקול אין אנו חוששים שאם יצא קול בלי עדות מוכחת שבעלה חי אין אנחנו חוששים לכך. ושואלים: הי קלא איזה קול, כלומר, איך היה בדיוק הדבר, אילימא קלא דבתר אם תאמר קול שיצא לאחר נשואין של אשה זו לאחר הא הרי כבר אמרה רב אשי חדא זימנא פעם אחת, שאמר רב אשי:
